<h1>ארחות חיים דין המסרס סימן א'</h1>
<h2>דף קיא.</h2>
כתב הר"ם במז"ל אסור להפסיד איברי הזרע בין באדם בין [ב]בהמה חיה ועוף בין בטהורים בין בטמאים בין בארץ בין בחוצה לארץ [אע"פ] שנאמר ובארצכם לא תעשו מפי השמועה למדו שדבר זה נוהג בכל מקום וענין הכתוב לא יעשה זאת בכל ישראל בין בגופן בין בגוף אחרים. וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום שהוא ואפילו מסרס אחר מסרס לוקה. כיצד הרי שבא אחד וכרת את הגיד ובא אחר וכרת את הביצים או נתקן ובא אחר וכרת חוטי הביצים או שבא אחד (וכרת) [ומעך] את הגיד ובא אחר ונתקו או בא אחר וכרתו כולן לוקין ואע"פ שלא סירס האחרון אלא מסורס בין [באדם בין] בבהמה וחיה ועוף. והמסרס את הנקבה בין באדם בין בבהמה וחיה ועוף פטור. המשקה עיקרין לאדם או לשאר מינין כדי לסרסו הרי זה אסור ואין לוקין עליו. ואשה מותרת לשתות עיקרין שמסרסין אותה שלא תלד. הרי שכפת את האדם ושסה בו כלב או שאר חיה עד שיעשהו כרות שפכה או שהושיבו במים או בשלג עד (שמבלבל) [שבטל] ממנו איברי תשמיש אינו לוקה עד שיסרס בידו וראוי להכותו מכות מרדות. ואסור לומר לגוי לסרס בהמה שלנו ואם לקחה הגוי מעצמו וסרס אותה מעצמו מותר. ואם הערים ישראל בדבר זה קונסין אותו ומוכרין אותה לישראל אחר ואפילו לבנו גדול מותר למכרה אבל לבנו קטן אינו מוכרה ואינו נותנה לו עכ"ל. ורב אחא גאון ז"ל פסק כרב אשי שמותר אפילו לקטן המוטל בעריסה. ושהגוי גונב או גוזל בהמות של ישראל כדי לסרסן ואחר כך מחזירן להם כתב הר"י מקורביל ז"ל שצריך הישראל למוכרן לאחר (כהונתו) [כהנהו] תרי חסידי דמחליפי אהדדי.
